ביום בוא נעצר מלדיץ ישבתי עם חברה שחפרה במלחמה ההיא שנים ואנחנו רואים טלווזיה סרבית. היא קרואטית, עבדה בתביעה בבוסניה ועכשיו בסוכנות ידיעות שמסקרת את בית הדין הבינלאומי שהוקם לכבוד המלחמה ביוגוסלביה.
זהו אחד מימי השמחה שלה. היא חפרה בקברים המוניים, נברה בהרים של עדויות, כתבה למדה ודיברה את המלחמה ההיא. כמאה אלף הרוגים היו בבוסניה. רובם נרצחו ע"י המשטר הסרבי. כולם שיחקו מלוכלך אבל הם שיחקו הכי מלוכלך. היה להם הכי הרבה נשק ובהתחלה הם עוד ניצחו. אלפים הושמו במחנות רק משום מוצאם האתני ואז נורו או עונו למוות. הם ניזרקו לפעמים בבורות ביער ואז נחפרו והועברו למקום אחר כדי להסתיר עדויות.
מלדיץ היה הרמטכ"ל של הצבא הסרבי בוסני אבל רבים השתתפו בחגיגת הדם. חלקם היו חיילים וקצינים, חלקם היו אנשים פשוטים שנהיו פתאום גדולים בזכות המלחמה. חלקם היו שיכורים שנכנסים למחנה ריכוז רק כדי להרוג מישהו ואז יוצאים. חלקם היו נותני פקודות טכניות, לוגיסטיות, משעממות.
ישראלי או ערבי שרואה את התמונות של שוטרים סרבים מובילים את הפושע המבוקש ביותר באירופה, מושפל, לא יכול שלא לתהות כמה התמונות הללו רלוונטיות לחיים שלנו. בארץ ההיא.
אז התמונות האלה חשובות אמנם כי הן מראות בבירור את המדינה הסרבית מגנה ועוצרת את מי שפעל בשמה. חשוב שחייל שמסרב פקודה היום יידע שהוא יכול להיות מצויין לשבח בעתיד. שדמותו של השלטון משתנה. שאין שום "נצח נצחים" למי שנצח הנצחים הפטריוטי בשקל הוא סיסמאת הבחירות שלו.
אבל יש משהו יותר חשוב. מה שראינו בטלווזיה הסרבית. אני לא מכיר הרבה סרבים ולא היה לי מושג מה יהיו התגובות ברחוב. הכתב המשוטט שלהם יצא ודיבר עם האנשים. זקנים וצעירים, אנשים שנראו מתענינים בכדורגל ובירה ואנשים שנראו עובדים קשה וקוראים ספר כל יום, כל מיני סוגים של אנשים וכמעט כולם התענינו יותר בחיים של עצמם.
רק מתי מעט זקנים ענו לגופו של עניין וגינו בחריפות את מעצר גיבורם, רוצח ההמונים. רוב הסרבים שהתראיינו התייחסו לעניין הצירף לאיחוד האירופאי ולמצב הקונקרטי עכשיו. הם נראו הרבה יותר עסוקים בשחיתות מאשר בזקן ההוא שנתפס שם בכפר. חלקם התעקשו להוכיח לכתב שזה לא מעניין אותם והמשיכו לשאול -”מה קרה? מה? אני לא רואה חדשות סליחה". הפנים של אלו היו הכי מתריסות. ראו שם שהם בכלל כועסים על סדר היום, על הכתב ומה שהוא מייצג, על השלטון לאורך כל הקשת שלו. מהממשלה שהורתה לתפוס סוף סוף את הפושע ועד הפושע עצמו.
עולם כמנהגו נוהג. אם ברק וביבי יבלו כמה לילות בסוף חייהם בכלא ארבעה כוכבים שיש לנו כאן בעיר, אף אחד לא יפול מהגג, כמה שיכורים ייצאו לזרוק דברים על שוטרים. כמו בהתנתקות, גם אז איימו עלינו שהשמיים יקרסו, אבל רוב הישראלים המשיכו להתעניין יותר במקום העבודה שלהם, במחירי האוכל והשכירות. בהשרדות האישית.
כמה ימים אח"כ הלכתי לראות את הכלא עצמו. זה מבנה ישן חדש ששוכן ביער ליד הים. מבנה יפה שרק שתי מגדלונים קטנים יכולים להעיד על אופיו פנימה. פעם שמו כאן נאצים הולנדים. זה היה היכל הבושה של הולנד. עכשיו של העולם.
אולי חמש דקות הליכה איטית עם הפסקה לשרוך נעליים מהביה"ס של הבן שלי. ממש בלב השלווה. שם תבליט האריות האירופאי כל כך, האימפסרילסטי, הלאומני מקבל משמעות חדשה. כשרואים את האריה (סמל למלך הראשון של הולנד) על בנינים עתיקים אחרים, אי אפשר שלא לקבל קצת בחילה. ודווקא כאן כשרואים את האריות נדמה שהם אינם שואגים באמת. נדמה שהם מחייכים.
עמדתי מולם וניסיתי להבין על מה הם מחייכים? על מה אני מחייך? הרי הצדק שלנו עוד לא הגיע. למעשה אף אחד לא מבטיח לנו שהוא יגיע ואם יגיע אז ודאי לא מכאן.
בית הדין הבינלאומי שעד היום לא שפט אף מקרה מחוץ לאפריקה, רחוק כל כך מלדון את פושעינו. בית הדין של יוגוסלביה זה עניין אחר. ספק אם היינו מגיעים ליום הזה אם לא היה ניצחון צבאי ברור בשטח על הסרבים. ישראל לעומת זאת מהבחינה הצבאית ממשיכה להיות הכוח החשוב במזרח התיכון. מחסן הנשק של ארה"ב.
אז למה החייוך שלי לא יורד מהפנים? למה אני מסתכל על האריות האלה שמקשטים כאן כל דבר וסוף סוף הם נראים לי מחייכים אליי, קורצים כמעט? לא כי הם יביאו את הפיתרון אלה כי הם מזכירים שפתרון הוא אפשרי. מי היה חולם שהאריות האלה ישמרו על ראש ממשלת הולנד הנאצית, רמטכ"ל בוסניה הסרבית, ראש ממשלתו וכדומה? מי היה חולם בזמן שהוא בתופת שהצורר עליו יבוא לידי חשבון. יושם כאחד האדם, בתא עם עוד ארבע פושעים ויצטרך לעמוד מול שופט?
זה באמת לא משנה שבפנים זה מלון ארבע כוכבים. זה באמת לא משנה שאף אחד מהם לא יקבל עונש מוות, כמו שגזר על מאות או אלפים או עשרות אלפים אחרים. כלום לא יעיר את המתים מקבריהם ביערות של בוסניה, דבר לא יחזיר החיוך להוריהם וילדיהם. זה באמת לא משנה, כי עכשיו הם יושבים שם בתאים שלהם. סרבים עם קראוטים ובוסנים ואלבנים. והחלום שלהם על אלבניה גדולה או סרביה גדולה או קרואטיה גדולה הפך לתא אחד קטן שבוא הם חייבים להסתדר אחד עם השני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה