ברחוב הכי ראשי של דן האג מתנופף לו בסופי שבוע בגאווה דגל החמאס. עומד ומחזיק אותו אדם מבוגר, לבן שמדבר הולנדית ומגמגם אנגלית. עברתי לידו מיליון פעם ותמיד הוא נראה יותר פתאט מפעם קודמת. לעתים הוא עוצר אנשים שנראים מוסלמים כדי לספר להם שיש מוצרים ישראלים בחנות הזו ושלא יקנו. מעולם לא ראיתי צעקות לידו, הרמות ידיים או כל דבר אחר שיכול לגרום לעניין אמיתי בקרב העוברים ושבים.
היום הייתה המולה רצינית בערך מאתיים מטר ממנו. קהל מכובד של אנשים הביט בשעה שאישה שאינה מוסלמית שוחחה עם נערה מוסלמית. לא ידעתי מה קרה מאחר ובעיר שקטה כמו העיר החדשה שלי אין צועק ואין מרים קול. רק מבטים מבולבלים לעבר מה שנראה על פניו כשיחה רגילה. תוך שניות ספורות הגיעו כוחות משטרה בקנה מידה שלא היה מבייש היערכות משטרתית מול הפגנת סטודנטים בינונית בתל אביב. אחד אחרי השני הגיעו בלי להפעיל כמעט את הסירנות כשהם נוסעים על מסלול האופניים באמצעו של הרחוב.
תושבי עיר החסידה מצאו את המצב החדש מעניין אף יותר. על שקיות הקניות, על טפם, על עגלותיהן של טפם, נשארו , התאספו והכל בשקט בשקט כאילו לא קרה כלום.
ובאמת לא היה נראה שקורה כלום. כמה שוטרים שוחחו עם האשה שלא הייתה מוסלמית, שיחה שנראתה מרחוק כמו שיחה של תיירת מנומסת עם שתי שוטרי תנועה העוזרים לה למצוא את התחנה של טראם 17. זאת בשעה שחבריהם השוטרים אינם מאימים על הקהל, לא סוגרים אותו או מונעים ממנו גישה, רק מהלכים בתוכו ברוגע עניני.
השקט הזה נוכח כאן בכל מקום. הוא נוכח בכביש ובתור, בתחנה המרכזית ומול ארמון המלכה (יש כמה כמובן).
השקט הזה הוא שקט של פיות, של אנשים שהולכים על אוויר בין מזרקות המים שלהם לברווזי המים שלהם ועד סכרי המים שלהם מדלגים הם בשלווה בין הדקות העוברות ומלטפות אותם. שערו בנפשכם שאף בתור הארוך ביותר אין אף אדם מתלונן וודאי שלא נדחף. בשמחה יוותר ההולנדי על מקומו בתור מתוך נימוס, אבל גם נראה שמתוך חוסר אכפתיות. גם הקופאית שומרת על קור רוח וגם הבר מן כשמנסים להזמין שתייה. סיני של אירופה.
כשהולכים בין ארמונות השלטון, חווילות ענקיות, גדולות עד בלי די ממידותיה של אשה אחת, אפשר לדמיין שהכל נוצר מתוך יעילות, עבודה קשה ושמירה על ערכים. אך עד מהרה מגלה העיר בחפץ לב את עברה הקולוניאלי. שמות רחובות קולוניאלים, פסלים ומונומנטים והכל בריש גלי.
בערבוביה אחת, אותה עיר ממש הפכה להיות האכסנייה הרשמית של בתי הדין הבינלאומיים ומשום כאן תוארה כ"עיר השלום והצדק". בין רחובות הקרואים על שם קולוניות לשעבר ומפארים את כיבושי ממלכת האשכנזים הגבוהים
יושבים להם מגדלי האור של הצדק האירופאי כל כך. הנאור.
הלכתי השבוע להרצאה על בית הדין הבינלאומי והאיחוד האירופאי. פרופסור מכובד עם עניבה מכובדת נעמד מול הקהל שבא לקמפוס המקומי של אוניברסיטת ליידן.
למי שחיכה לבשורה נכונה אכזבה. בגלוי מודים המשפטנים כאן כי בתי הדין הם מוסדות פוליטיים וכי אין ביכולתם ואולי אף בדעתם לשנות מצב קיים. הם רוצים לסמן, להוכיח, לחנך.
הם לא ישחררו את פלסטין וגם לא את דארפור.
אולי בעצם מגדל האור לא אמור להאיר, אולי הוא אמור לסנוור.
היום הייתה המולה רצינית בערך מאתיים מטר ממנו. קהל מכובד של אנשים הביט בשעה שאישה שאינה מוסלמית שוחחה עם נערה מוסלמית. לא ידעתי מה קרה מאחר ובעיר שקטה כמו העיר החדשה שלי אין צועק ואין מרים קול. רק מבטים מבולבלים לעבר מה שנראה על פניו כשיחה רגילה. תוך שניות ספורות הגיעו כוחות משטרה בקנה מידה שלא היה מבייש היערכות משטרתית מול הפגנת סטודנטים בינונית בתל אביב. אחד אחרי השני הגיעו בלי להפעיל כמעט את הסירנות כשהם נוסעים על מסלול האופניים באמצעו של הרחוב.
תושבי עיר החסידה מצאו את המצב החדש מעניין אף יותר. על שקיות הקניות, על טפם, על עגלותיהן של טפם, נשארו , התאספו והכל בשקט בשקט כאילו לא קרה כלום.
ובאמת לא היה נראה שקורה כלום. כמה שוטרים שוחחו עם האשה שלא הייתה מוסלמית, שיחה שנראתה מרחוק כמו שיחה של תיירת מנומסת עם שתי שוטרי תנועה העוזרים לה למצוא את התחנה של טראם 17. זאת בשעה שחבריהם השוטרים אינם מאימים על הקהל, לא סוגרים אותו או מונעים ממנו גישה, רק מהלכים בתוכו ברוגע עניני.
השקט הזה נוכח כאן בכל מקום. הוא נוכח בכביש ובתור, בתחנה המרכזית ומול ארמון המלכה (יש כמה כמובן).
השקט הזה הוא שקט של פיות, של אנשים שהולכים על אוויר בין מזרקות המים שלהם לברווזי המים שלהם ועד סכרי המים שלהם מדלגים הם בשלווה בין הדקות העוברות ומלטפות אותם. שערו בנפשכם שאף בתור הארוך ביותר אין אף אדם מתלונן וודאי שלא נדחף. בשמחה יוותר ההולנדי על מקומו בתור מתוך נימוס, אבל גם נראה שמתוך חוסר אכפתיות. גם הקופאית שומרת על קור רוח וגם הבר מן כשמנסים להזמין שתייה. סיני של אירופה.
כשהולכים בין ארמונות השלטון, חווילות ענקיות, גדולות עד בלי די ממידותיה של אשה אחת, אפשר לדמיין שהכל נוצר מתוך יעילות, עבודה קשה ושמירה על ערכים. אך עד מהרה מגלה העיר בחפץ לב את עברה הקולוניאלי. שמות רחובות קולוניאלים, פסלים ומונומנטים והכל בריש גלי.
בערבוביה אחת, אותה עיר ממש הפכה להיות האכסנייה הרשמית של בתי הדין הבינלאומיים ומשום כאן תוארה כ"עיר השלום והצדק". בין רחובות הקרואים על שם קולוניות לשעבר ומפארים את כיבושי ממלכת האשכנזים הגבוהים
יושבים להם מגדלי האור של הצדק האירופאי כל כך. הנאור.
הלכתי השבוע להרצאה על בית הדין הבינלאומי והאיחוד האירופאי. פרופסור מכובד עם עניבה מכובדת נעמד מול הקהל שבא לקמפוס המקומי של אוניברסיטת ליידן.
למי שחיכה לבשורה נכונה אכזבה. בגלוי מודים המשפטנים כאן כי בתי הדין הם מוסדות פוליטיים וכי אין ביכולתם ואולי אף בדעתם לשנות מצב קיים. הם רוצים לסמן, להוכיח, לחנך.
הם לא ישחררו את פלסטין וגם לא את דארפור.
אולי בעצם מגדל האור לא אמור להאיר, אולי הוא אמור לסנוור.
